עזה… הפצע המריר
אני לא יודעת מה גרוע וקשה יותר, המחזה של ההפצצות וההרג בעזה או החורבן וההרג בשכם ובג'נין, אבל האם לכאב באמת יש דרגות?
האם רמת הכאב משתנה לפי אופן המוות, גיל הקורבנות או המגדר שלהם? או אולי גודלו האמיתי של האסון מושפע מהאופן שבו אנו רואים אותו? לשאלות אלה אין תשובה של כן או לא. ישנם רק קורבנות ואין זה משנה מהו גילם, מגדרם, מועד מותם או אופן הריגתם.
אנחנו רואים את הקורבנות וחוששים מגורלנו. הם רואים בנו רק כמטרה בקרב הקיומי שהם מנהלים מולנו.
המצב שלנו מאז הנכבה לא השתנה והוא גם לא ישתנה… אין מספיק מילים שאפשר לכתוב כדי לתאר את התבוסה והפצעים בגופנו התשוש עדיין פתוחים ומדממים.
הפצע של עזה לעד יזכיר לנו את גודל האסון שלנו, והיקף ההרס והרג מדגישים שאנחנו חיים תחת כיבוש שמחפש להיפטר מאיתנו בכל הזדמנות.
האם הכיבוש הוא גורלנו, או שמא אנחנו הפכנו אותו לכזה?
אנחנו תמיד בציפייה לאסון הבא ולתגובה הזמנית הבאה שמהווה הסחת דעת למצב החברתי הנוראי ולמצב הפוליטי החסום.
פשעי הרג ואלימות מתמשכים, החזק מכה את החלש, נשק בידיהם של שוטים, סמים שהורגים את בנינו, אובדן המוסר והערכים ופשעים בבתים שמידי פעם זוכים לגינוי מצידנו. אין חינוך, אין בריאות ואין חיים מכובדים. כל אחד עסוק בפרנסה שלו ובאפשרות לעבור את המחסום.
ואנחנו מצפים… לתגובת ירי רקטי מעזה או מלבנון, או אולי אפילו מאיראן, תימן או סודן.
מצפים להתערבות אלוהית שתסיים את חיינו האומללים.
מצפים לניצחון של אסיר השובת רעב, שגופו לא בגד בו ונכנע. מצפים לפיתרון אמריקאי או אירופאי. מצפים לנדיבות מהעולם הערבי.
מצפים שיימצא בקרבנו עוד מנהיג כמו צלאח אל-דין.
בקרבנו לא יימצאו עוד גיבור, מפני שחוסר הצדק והרוע שוררים בינינו והבינה שלנו מידרדרת… ואנחנו רק נזכרים בקורבנות הדיכוי והכניעה שלנו.
בתרבות שלנו יש גיבור בשם חנד׳לה שחרוט במורשתו של כל ילד, אישה, גבר או שה.יד.
(חנדלה הוא דמות קומיקס מפורסמת מאוד בציבור הפלסטיני שצויירה על ידי הקריקטוריסט נאג'י אל-עלי, ושמסמלת את הפליט הפלסטיני. הדמות מוצגת כילד בן 10, על פי יוצרו, הגיל בו הוא עצמו גורש מארצו. לדברי אל-עלי, הילד לא יכול לגדול עד אשר יחזור למולדתו.)
◀️מקור: הסופרת הירושלמית נאדיה חרחש
https://katzr.net/f9e8bd
📷קרידט צילום: ציור חנד׳לה של נאג׳י אל-עלי
#עזה #חנדלה
https://www.facebook.com/193227666425360/posts/263248256089967
