החיבוק האחרון שנמנע מאימאן אל-אעוור

בעבר כתבנו על רגעי השחרור של האסירים הפלסטיניים מבתי הכלא הישראליים – היציאה מהכלא, קבלת הפנים, פגישת המשפחה וכו'. כמות הנשים שנמצאות בבתי הכלא אומנם לא גדולה כמו כמות הגברים, אך גם שחרורן זוכה לסיקור רחב בתקשורת וברשתות החברתיות.

זה סיפורה של האסירה המזרח ירושלמית אימאן אל-אעוור, תושבת סילוואן בשנות ה-40 לחייה, שהשתחררה השבוע לאחר שבילתה 22 חודשים בבית הכלא. אל-אעוור נעצרה ביוני 2020, יחד עם בנה ובעלה, שעברו יחד איתה "חקירות אכזריות במרכז השב"כ של הכיבוש בכיכר הרוסים", ונכלאה באשמה שסייעה למשפחות של אסירים אחרים. בכתבה שפורסמה אודות סיפורה, נזכר כי במהלך שהותה בכלא דמון סבלה אל-אעוור ממחלה קשה ושמצבה הבריאותי הלך והתדרדר [1].

בכתבה אחרת מצוין כיצד אל-אעוור קיבלה את הבשורה על אמא שלה, שהלכה לעולמה לפני כחודש וחצי, מהאסירות בבית הכלא [2]. כתוצאה מכך, המקום הראשון שאליו הגיעה אל-אעוור לאחר שחרורה הוא בית הקברות שבו קבורה אמה, "בתקווה שזה מה שיכבה את האש שפרצה בגופה ברגע שנודע לה על מותה". בכתבה גם מסופר כי אל-אעוור חלמה תמיד לבלות עם אמא שלה כשהיא תצא מבית הכלא, אך "מי שחיכתה לה בבית כבר לא תהיה שם […], והחיבוק שהיה אמור להיות בין השתיים לא יקרה לעולם בגלל הכיבוש".

גם אל-אעוור מספרת על התנאים הקשים של האסירות והאסירים בבתי הכלא הישראליים [3]. עם הגעתה הביתה, תיארה אל-אעוור כי "חלק מהנשמה שלה נשארה בכלא דמון", יחד עם שאר האסירות, אותן היא עזבה כפי שעזבה את ילדיה ביום המעצר. לדבריה, האסירות נאלצות לנהל מאבקים בלתי נגמרים מול הסוהרות והנהלת הכלא, שמתנכלים אליהן ומתייחסות אליהן "בהתנשאות ובזחיחות". לכן, שמחת השחרור הייתה מהולה בהרבה עצב: "התסכלתי על האסירות בגעגועים ופחד, ואני לא יודעת מה יעלה בגורלן לאור התנאים שבהן הן חיות".

📷 קרדיט צילום: מרכז המידע וואדי חילווה – אל-קודס

#אסירות #משפחה

👇👇 הפניות למקורות בתגובות 👇👇

https://www.facebook.com/1403064266655095/posts/2797185050576336/