קטעים מתוך כתבה על ראפר ממחנה הפליטים שועפאט:

"עשרות להיטים, שני אלבומים (השלישי בדרך), וקהל מעריצים באירופה ובארצות ערב, אבל אמן הפופ והראפ מוחמד מוגרבי (ג'אביד) ממחנה הפליטים שועפאט יודע שהצלחה גדולה לא ימצא כאן, בין ערימות הזבל וההזנחה. 'ש גבול למה ולמי שאתה יכול להגיע אליו כשאתה פלסטיני ממחנה פליטים'.

שום דבר במראה של הבחור הצעיר, צנום הגוף ונמוך הקומה שנסע באוטובוס מרמאללה למחנה הפליטים שועפאט השבוע, מרחק זריקת אבן מצומת הגבעה הצרפתית בירושלים, אינו מסגיר את העובדה שמדובר באחד המוזיקאים המוכרים ביותר בעולם הערבי בימים אלה. בישראל מעטים בלבד מכירים אותו, וכנראה גם לא יכירו.

עד השבוע היו יותר מ־27 מיליון צפיות ביוטיוב ללהיט המקפיץ 'יא בינתי מילי' (ילדה תרקדי, בתרגום חופשי למדי) של אמן הפופ והראפ ג'אביד (שם הבמה של מוחמד מוגרבי), והספירה רק נמשכת. לשם השוואה, זאת בערך כמות הצפיות ב'מלכת השושנים' של עדן בן זקן ו'נמסטה' של סטטיק ובן אל, והרבה יותר ממה שקיבל נדב גדג' ל'גולדן בוי'. הדוגמאות, אגב, אינן מקריות כי זה בדיוק הכיוון המוזיקלי של ג'אביד (32): לחני פופ מרקידים בעלי טאץ' היפ הופי מרומז.

ואולם עם כל הכבוד להשוואות, להיות מוזיקאי פופ בשועפאט, גם אם אתה מצליח כמו מוגרבי, זה סיפור אחר. "למרות ההצלחה, אין לך ממש לאן ללכת, גם פיזית ובעיקר נפשית", הוא אומר. "זה לא רק בגלל המחסומים שנמצאים בכניסה למחנה, אלא גם בגלל הדברים האחרים שבתוכו: זה העוני, האלימות, ערימות הזבל וההזנחה".

מוגרבי דווקא ניסה להגיע לקהל הישראלי. מאז היה בן 15 הופיע כמוזיקאי היפ הופ, גם לפני קהל יהודי בירושלים ובתל אביב. הוא למד קולנוע במכללת אריאל ואמנות בבית הספר לצילום במוסררה, הופיע בפסטיבלים ברחבי העולם ובשנת 2010 זכה במקסיקו בפרס שלום של ערוץ MTV אמריקה הלטינית על מאמציו להשתמש במוזיקה לקמפיין להפסקת האלימות נגד נשים. "ובכל זאת", הוא אומר, "יש גבול למה ולמי שאתה יכול להגיע אליו כשאתה פלסטיני משועפאט".

בשנת 2018 הוציא מוגרבי שני אלבומים ואת הלהיט "יא בינתי מילי" ובימים אלה הוא עובד על עוד אלבום, שיצא בתחילת 2019. בכל בוקר הוא עולה על האוטובוס משועפאט למכון גתה ברמאללה, ושם הוא לומד גרמנית כהכנה למקום שבו יחפש את עתידו. כשמזהים אותו באוטובוס ומבקשים ממנו סלפי וחתימה הוא משתף פעולה בשמחה.

זה קצת מוזר שאמן מצליח נוסע באוטובוס. זה כמו שאייל גולן ייסע בתחבורה הציבורית בתל אביב.

'אני עדיין לא שם', הוא צוחק. 'חוץ מזה, הרבה יותר מהר להגיע לרמאללה באוטובוס כי עומדים זמן קצר יותר במחסומים. כשאתה ברכב החיילים יכולים לשגע אותך. לפעמים גם בגלל הלחץ של הגדר והמחסום, גם מי שמנסה להישאר מחוץ למעגל האלימות לא תמיד מצליח. מציקים לך, אומרים תרד מהאוטו, תפתח פה, תפתח שם. אנשים מתעצבנים, צועקים על החייל ואז הולכים לכלא'.

בתחילת הדרך כתב מוגרבי על פוליטיקה, אבל בתקופה האחרונה שינה כיוון. 'הפסקתי עם זה לגמרי', הוא אומר בנחרצות. 'בשנים האחרונות הרגשתי רע יותר ויותר בנוגע לזה. כל כך רע שהיה שלב שרציתי לוותר בכלל על המוזיקה. אז בסוף פשוט ויתרתי על הפוליטיקה. יש בזה יותר מדי אלימות, וזה מדכא אותי. שיניתי הרבה דברים במוזיקה שלי. בשלב כלשהו נמאס לך לדבר על פליטים, על תנאי החיים במחנה כמו שועפאט ועל המצב הביטחוני. אני רוצה לעשות מוזיקה אחרת, שפונה יותר לרגש, יותר מרקידה, פחות כועסת ובעיקר פחות פוליטית. התנתקתי מכל מה שעשיתי קודם לכן'.

לא רק מהפוליטיקה תפס מוגרבי מרחק אלא גם מאנשים רבים שהכיר. אחד מהם הוא רם מזרחי שפינוזה (די־ג'יי רמזי) מירושלים, שנהג לארח אותו בליין מוזיקת האינדי הערבית שערך בפאב המזקקה בכל חודש. בליין הזה השתלבו אלמנטים מערביים בשירה הערבית בדרך חלקה וטבעית, ומוגרבי, שהיה אחד מכוכבי הערבים הללו, הופיע בהם מול קהל מעורב, ובו נשים לבושות חיג'אב מצד אחד וחובשי כיפות מצד אחר, והפגין יכולות בכל הסגנונות, מאינדי, דרך היפ הופ ועד דאבסטפ. שפינוזה ראה במוגרבי אורח קבוע ורצוי ולא הבין מדוע הוא נעלם מהשטח. 'זה לא רק שאירחתי אותו במזקקה', הוא אומר, 'הוא גם ישן אצלי בדירה, אבל פתאום הוא ניתק קשר. לא רק איתי, עם כל החברים הישראלים שלו'.

עד 2012 היה מוגרבי מנהיגה של להקת ג'י טאון שפעלה בשועפאט במשך עשר שנים. 'היה ברור שכמוזיקאי אבחר בראפ', הוא אומר. 'זה היה הדבר הכי טבעי בשבילי. בתור ילד הכרתי להקות ראפ כמו 'די־איי־אם' מלוד ו'אן־וו־אר' מעכו, אבל הם דיברו על המצב הפוליטי הכללי, ואף אחד לא דיבר על ירושלים, על מה אנחנו מרגישים כתושבי מחנה פליטים, על המחסומים, על המצב הכלכלי שלנו, על התנאים במחנה, על זה שבשביל ללכת למכולת אתה צריך לעבור הרים של זבל וביוב פתוח'.

הוצאתם גם אלבום.
'הקלטנו באולפני סברין בשייח' ג'ראח ושם הוצאנו את האלבום שלנו. אחרי שיצא האלבום הופענו בכל הגדה המערבית: בג'נין, ברמאללה, בשכם וכמובן במזרח ירושלים. היינו גם בצרפת, בגרמניה, במקדוניה ובקטאר, אבל אחרי שאתה חוזר אתה מבין ביתר שאת איפה אתה חי'.

ועל זה כתבתם?
'ברור. כשאתה חי בגטו אתה כותב על אלימות, על התעללות. כעסנו על המשטרה, על הצבא ועל המדינה וגם מחינו על הפסיביות וההשלמה של החברים שגדלו איתנו במחנה עם המציאות. הרגיזה אותנו העובדה שהם משלימים עם המציאות כל כך בקלות. זה קשה. המחסומים, היחס מהחיילים, אפילו היחס מערביי מזרח ירושלים שמתייחסים למי שמגיע ממחנה פליטים כערבים סוג ב".

נראה שתמיד היית שונה. עשית את הדברים אחרת.
'תמיד ראיתי את הדברים רחוק יותר. לא הייתי כמו כולם. הנחיתי תוכנית של 'ראפר נולד' בטלוויזיה של הרשות הפלסטינית, הייתי בקשרים עם אמנים ישראלים, כמו דיוויד ברוזה. רציתי להירשם לבית הספר למשחק סם שפיגל, ואמרו לי לחזור אחרי שנה, ואז חברים המליצו לי על בית הספר לאמנויות במוסררה. אחרי שנה עזבתי כי זה היה פלצני מדי בשבילי, רציתי משהו יותר מעשי. ככה הגעתי למכללת אריאל'.

פלסטיני במכללת אריאל נשמע לא סטנדרטי בכלל.
'חיפשתי מקום במחיר סביר קרוב לבית. ואז גיליתי שזה בהתנחלות'.

איך התייחסו אליך?
'אני מעדיף שלא להיזכר בשנים האלה. בוא נאמר שלא ממש נשארו לי חברים משם. לא התחברתי איתם. אמנם לימודי קולנוע בנויים על שיתוף פעולה, ויצא לי להיות צלם, עוזר במאי ותפקידים אחרים בהפקות של אחרים באריאל, אבל הם לא רצו לעזור בהפקות שלי'.

השיחה מתנהלת באנגלית. נראה שיותר משקל לו לדבר באנגלית, מוגרבי מעדיף שלא לדבר בעברית. הוא מדגיש שוב ושוב עד כמה הוא גאה במקום שהגיע ממנו. כשהוא מתבקש להצטלם לכתבה מחוץ לשועפאט הוא מסרב לצאת ממחנה הפליטים. 'לא מסוכן פה', הוא מבטל את חששותיי, 'זה הכל הסטראוטיפים. עיתונאים מכל העולם כבר הגיעו לכאן. אני מסרב להגיע למקומות אחרים. החיים והאולפן שלי פה, ומכאן אני עושה הכל אונליין — את המוזיקה, ההקלטות, השיווק'.

היפ הופ זו המוזיקה האהובה על צעירים בשועפאט גם היום?
'גרים כאן 36 אלף איש, וכל אחד אוהב משהו אחר, כמו אצלכם. הרוב, כמו אצלכם, אוהבים את שרית חדד ואת אייל גולן'.

-מיינט ירושלים

—–
הערת מערכת 0202:
[1] מחנה הפליטים שועפאט הוקם ב-1965 על ידי אונר"א והוא נפרד משכונת שועפאט הסמוכה לו. עם בניית גדר ההפרדה מחנה הפליטים שועפאט נשאר מעברה השני, וההגעה לשאר העיר מחייבת מעבר במחסום. מציאות זו יוצרת בעיות משילות ומתן שירותים עירוניים הנוספים לבעיות קודמות של עוני וצפיפות גבוהים. מחנה הפליטים סובל מרמות גבוהות של פשיעה, אלימות וסחר בסמים.
לקריאה נוספת אודות מחנה הפליטים שועפאט במדריך השכונות של 0202 ראו: https://goo.gl/p9iw6n
[2] קרדיט לתמונה: רפי קוץ

#מחנה_הפליטים_שועפאט #גאביד #מחמד_מוגרבי

http://bit.ly/2UlYFFd

https://www.facebook.com/1403064266655095/posts/1973028672991982