אם יש לי פצע פתוח מימי הישיבה הוא יום הזיכרון.טוב, גם גזענות בישיבות היא פצע פתוח אצלי ואותה אני רוצה לדמם בפעם אחרת, אבל יום הזיכרון בישיבה היה מועקה שמלווה אותי עד היום, צפה אצלי מדי שנה וגורמת לי להשתבלל. ולא, אני לא מתכוון ליפול פה לכל הקלישאות. אני לא מתכוון להצטרף למקהלת ה"חרדים לא עומדים בצפירה", זה כבר מיושן ופאסה ומשעמם ותודה לא־ל, חרדים ברשות הרבים דווקא כן עומדים בצפירה ולא עושים חילול השם אוי אוי אוי וכל הצילומים האלה של חרדים הולכים בדווקא זה רק קומץ אנרכיסטי ולא מייצג ויאללה בית"ר. אני יודע, אני יודע הכול.

אני מכיר את כל הטענות והטיעונים וקלפי המיקוח "יש מסיבות הדבקה בתל־אביב שלא עומדים בהן בצפירה". די. שמענו הכול. מאסנו בכול. איך אומר ביבי? נה נה נה נה נה נה נה.
מאידך, זה לא מפתיע ולא חדש שבישיבות חרדיות לא עומדים בצפירה. הצפירה היא באמצע סדר לימוד ולא מפסיקים לימוד לשום דבר, לימוד הוא דבר קדוש וראשון במעלה. אפשר להאמין בזה ואפשר שלא. אני באופן אישי כן מאמין בזה וכן משוכנע שלימוד תורה הוא הדבר הכי חשוב בעולם ושיש בכוחו לרפא חולים, להעלות נשמות נפטרים, לשמח נדכאים וליישר עקמומיות שבלב, ומכורח זה אני גם מאמין שאין צורך לעצור את הלימוד בעבור שום דבר אחר. גם לא בשביל צפירה.

אבל, וזה אבל קטן אך משמעותי, הצפירה היא רק סימבול בסיפור הזה של חרדים ויום הזיכרון. הצפירה היא בכלל לא הדבר עצמו. הצפירה היא רגע קצר וסמלי מתוך יום שלם שמוקדש לזיכרון ישראלי קולקטיבי של חללי צה״ל, ועצם זה שביום הזה אין בישיבות שום אזכור, ציון, הקדשת הלימוד לעילוי נשמת, מישהו שיגיד משהו שאיכשהו קשור ל, השתתפות סולידרית מינימלית כלשהי – זו המועקה שלי. זה הכאב שלי ושל רבים בעולם הישיבות ביום הזה.

רבים שבטוחים שאי אפשר, פשוט אי אפשר כבר להתעלם. הבעיה שלנו היא ההתעלמות הזו, הלהמשיך כרגיל כאילו כלום. כאילו עולם כמנהגו נוהג.

יודעים מה? אם לא ההתעלמות הזו אפשר היה לוותר אפילו על עמידה בצפירה. אם המשגיחים וראשי הישיבות היו אוספים את הבחורים בליל יום הזיכרון ומדברים בענווה על היום הזה, בלי להתנגח, בלי להתגונן, בלי לגולל שוב את מצג השווא המוכר והמתיש של הנרדפות המדומה, בלי להעלות על נס את ליברמן ולפיד ופרעה ואנטיוכוס וקנטוניסטים וגזרות שמד ועומדים עלינו לכלותנו בימים ההם בזמן הזה, אלא פשוט לדבר, לנסות לברר את החלק של עולם הישיבות החרדי ביום כזה, במדינה הזו, את הסיפור הסבוך שמתרחש פה כבר 73 שנה – הכול היה נראה ומרגיש אחרת.

אני אולי נאיבי. אני אולי מתבדה. אבל קשה לי עם התעלמות. קשה לי. קשה לי. אני לא מאמין בהתעלמות. אני חושב שהיא מסגירה חולשה גדולה וחוסר יכולת להתמודד.

הכולל שבו אני לומד הוא המקום הכי יפה בעולם באיזשהו אופן. זהו כולל שבו לומדים בצוותא בוגרי ישיבות חרדיות, סטודנטים, בעלי תשובה ותיקים וחדשים, מוזיקאים, שחקני תיאטרון. בקיצור, קהל צבעוני של אוהבי ולומדי תורה. אצלנו בכולל עוצרים את הלימוד בצפירה, עומדים וקוראים תהלים. לפני כמה שנים התקיימה שיחה בשולי בית המדרש, רבע שעה לפני הצפירה ככה, בין שני אברכים חוזרים בתשובה. שניהם כבר על הספקטרום החרדי. אחד אמר, זהו, השנה אני מפסיק לרקוד לפי החליל החילוני, אני לא עומד בצפירה וממשיך ללמוד בריכוז. האברך השני הסתכל עליו במבט מלא חמלה ורק אמר לו, וואלה אחי. ובתוך הוואלה אחי הזה היה גלום הסאבטקסט: השם יתברך עוד יזכיר לך מאיפה באת. ואז האברך הראשון שכנראה ציפה לדיון הרבה יותר סוער מאשר וואלה אחי, אמר, ומה איתך? אתה עומד? אז האברך השני אמר לו, כן אחי. והראשון שכבר לא ידע מה לעשות עם התשובות הקצרות והפשוטות של השני אמר, ומה, אתה עומד ואומר תהלים, כן? והאברך השני אמר לו, לא. אני עומד ולא אומר תהלים. עומד ומתבודד. מבקש בלב מהשם יתברך ומכל החללים מחילה על כל השנים שבהן לא עמדתי לזכרם ולא למדתי לזכרם והסחתי את הדעת מזכרם באמירת תהלים ובמחשבות מתנגחות. זהו אחי, השנה אני עומד בשקט.

ואני מהצד הרגשתי איך השיחה הזו משנה אותי והופכת אותי לאדם מדויק יותר השקפתית. ומאז בצפירה אני עומד ומתבודד לזכר חללי צה"ל. גם השנה אני עומד בשקט.

‼️הכותב הוא עדן אביטבול משורר ותלמיד ישיבה חרדי

https://m.facebook.com/story.php?story_fbid=974742403331247&id=100023864892599

‼️צילום מתוך סרטון

https://www.facebook.com/1262665537085485/posts/4254872301198112/