מי רוצה סטירה ויקבל פרס?

זה היה בכיתה ב', תחילת שיעור של הרב גוטמן.
אותו גוטמן היה זורה אימה ממש.
ושמו תמיד אמר צרות קשות ורעות
פניו של אותו גוטמן לא היו כעוסות מעולם, וחיוך קפוא שכן על פניו בדרך קבע.
הלוואי והיה כועס הגוטמן, לפחות היה נותן להבין את מה שעתיד להתרחש.
אבל הוא אהב את ההפתעה.
התיק שנשא איתו לכל מקום היה נראה כמו כל תיק של מרדכי הצדיק (בלי הלוגו, תקופה אחרת)
אבל כולם ידעו איזה עולם אכזר מסתיר בתוכו התיק
סרגל
צינור השקיה קשיח
מקל עץ דחוס
היו רק חלק מאמצעי הכאה שונים ומשונים
שלא תחשבו, גם בימים שהגיע בלי התיק אף אחד לא נשם לרווחה
הוא היה לוקח את האצבעות שלנו מכווץ אותן ודופק אותם על השולחן האפור שלו
עם חיוך משופם
תמיד עם חיוך.
גוט – מן אחרי הכל

באותו אחר הצהריים הוא נכנס לכיתה ועוד קודם שהתיישב אצל שולחנו בהה בכיתה שישבה דום וזרק "מי רוצה סטירה ויקבל פרס"
עשרות אצבעות קטנות הונפו על אל
סטירות ממנו זה דבר שבשגרה אז למה לא להרוויח משהו בתמורה לכאב הזה? ובכלל, עדיף לדעת לפני שיד גדולה וסדוקה תהפוך את הלחי שלך לשריפה ששורפת גם את הלב.

הוא בחר בילד צנום ועדין, אולי הכי עדין שהיה לכיתה שלנו להציע.
משנבחר, קם בחשש והלך לכיוונו בצעדים איטיים
כל צעד לכיוונו מתח את החיוך של גוטמן עוד קצת – היה בינו לבין הילד מתח מיני של מכות, אין לי דרך אחרת להסביר את מה שהורגש באוויר

שנים אח"כ כשראיתי לראשונה סרט הבנתי שיש כזה דבר סְלוֹ־מוֹשְׁן

את כל הסיטואציה החריגה הזאת ראינו בסְלוֹ־מוֹשְׁן

הכל לקח ארבעים שניות לכל היותר

אבל לנו זה היה נדמה נצח

מי יודע איזה נצח מחריד עבר השה שצעד עכשיו חרד לגורלו

הוא הגיע אל השולחן שלו והוא מצידו לקח צעד לכיוונו, הורה לו להסתכל על חלקו העליון של לוח הגירים הירוק, הוא הרים את הראש וציפה לראות שכתוב שם "סתתתם" בגדול אבל כאפה אדירה זעזעה את פניו ואת הלב של כולנו, מהעוצמה האדירה הוא עף ללוח ונפל לרצפה

הוא ספק ידיים בסיפוק, הוציא מהתיק בובת פלסטיק מחוברת לחוט והושיט לו אותה.

הוא לקח, הוא הרגיש שאם יבכה הוא לא ישלים את חלקו בעסקה, והרי הוא בחר בה.

הוא הסתובב לכיוון מקום מושבו בפאתי הכיתה, וראינו ילד בלי הבעה בפנים. מדי פעם נפלטה לו יללה דקה ואומללה אבל הוא השתיק אותה עד שפרצה עוד אחת ועוד אחת הוא הניח את הראש בין ידיו והתחיל לגעות בבכי תוך כדי שהוא בודק את טיב הפרס, בודק אולי בכל זאת הוא הרוויח כאן.

מכיתה ו' לא פגשתי את אותו ילד, ולפני כמה שנים רצה הגורל והתיישבתי לידו באוטובוס בין עירוני ששעט לו בחושך.
כשכבר לא היה על מה להסתכל התחלתי להסתכל לו על הלחי, חיפשתי זכר לצלקת או סימן מאותו אירוע נורא, אבל הזקן שעל לחייו לא השאיר לי סיכוי.
שאלתי אותו אם הוא זוכר אותי, זכר.
שאלתי אותו אם הוא זוכר את הסיפור הזה
הוא החוויר מבעד לזקן ותלה בי את אותו מבט נטול הבעה אך הפעם היה בו גם כעס
"עד היום ברחתי מלזכור את זה, דווקא עכשיו? יומיים לפני החתונה שלי?"

נאכלתי מבפנים וגם לא הבנתי איך זה שאני כל תקופה נזכר במקרה ומתמלא רחמים על הילד שקיבל סטירה ובובה וזעם על גוטמן המטורף שהשתמש בתמימותו ובלחיו של ילד כדי למלא את חמתו החולנית, והוא עצמו לא זוכר את זה.

הבנתי שיש צלקות שזקן יכול להסתיר, ויש צלקות שזקן ארוך שיהיה לא יוכל להסתיר.

הוא התחתן בט"ו באב, זה אומר שזה קרה ממש עכשיו לפני כמה שנים.

יש המשך

הבן של אותו גוטמן ממשיך בדרכו של אביו ובחר לעסוק בהוראה כאביו, אך הוא בשונה מאביו שקרוב לוודאי לא חסך שבט אכזריותו אף ממנו, אהוב מאוד על תלמידיו שמספרים על אדם חייכן ורגוע.

יש תקווה
חג אהבה

◀️דרך Noach Tunik:
https://bit.ly/3fwg9I6

◀️מקור התמונה: https://bit.ly/33s7BzL

=====

הערת מערכת 0202:
נח טוניק הוא חרדי ירושלמי, עוסק בפרסום וייעוץ אסטרטגי.

#אלימות #בית_ספר #ילדים #מורה

https://www.facebook.com/1262665537085485/posts/3532345363450813/