רב פוגע, מטפל פצוע ושקט שהופר!

תקופה שכזו, בה אני מסיים את תפקידי לאחר כשלוש שנים במרכז "עלמא" בירושלים, מרכז טיפול לנפגעים חרדים בירושלים, למדתי הרבה בשלושת השנים האלו, עכשיו הגיע הזמן להמשיך הלאה

יש לי הרבה סיבות לחשב מסלול מחדש בהרבה תחומים בחיים שלי, אבל אני לא מתכוון להפסיק לטפל, או להפסיק לטפל בנפגעים (אני מקבל בקליניקה הפרטית, אבל זה לפוסט אחר)

אני פצוע

הקולגות אומרים לי שזה עושה אותי למטפל טוב יותר, זה נכון, יש על זה הרבה תאוריות ומאמרים תומכים
אבל, בסוף, כשאני לעצמי, אני פצוע – מטפל פצוע

להיות במקום הזה, זה אומר שאתה מסתובב עם סיפורי אימה על אנשים מוכרים ומפורסמים

זה אומר שאתה שומע דרשה ודברי תורה מאנשים שאתמול בכית עם המטופל שלך על ההתעללות שהם העבירו אותו, אתה נזכר בפחד בעיניים כשרק השם שלו הוזכר
זה לא עוזר לשקוע בטלפון, זה צמרמורת בכל הגוף, הצעקה שאתה עוצר בפנים. באלי לצרוח, תתעוררו אנשים!!! שישתוק כבר. אבל אני שותק, אסור לי, ומי יאמין לי?

הבדידות הזו כשאתה יושב באירוע בשלחן עם חבר, שרק אם היה יודע מה עובר לך בראש עכשיו? איך אבא שלו רמס וממשיך לרמוס חיים של נשים (שאתה מכיר מכלי ראשון), ואני מחייך אליו (הוא לא אשם), אבל אי אפשר לדבר.

על זה שאני הולך בעולם עם מחשבות איומות על דברים שנראים מתוקנים, ואני עם הראש הקרימינומטפלי שלי רק חושב מה יש פה מתחת לפני השטח, מי עלול להיפגע פה?

כי ככה זה, כשאתה מכיר עולם כל כך שונה מהעולם שחשבת פעם שהוא כלכך יפה, אתה נהפך לכזה – קרימינומטפלי

איבדתי את התום, איבדתי את האמון הפתטי בבני אדם, ברבנים, אנשי ציבור וגיבורי מיתוסים

לא, לא איבדתי את האמון בבני אדם, אבל יש בי אמון מסוג אחר, שבוחן ושואל ולא מסכים לקבל משהו או מישהו כמובן מאליו

אז אני מטפל פצוע – אבל אני לפחות מתפרנס מזה

אבל, המטופלים שלי, לא רק שלא מתפרנסים מזה, הם משלמים על זה
אני לא מדבר על התשלום לטיפול, אני מדבר על התשלום האישי והחברתי שלהם

על זה שג' (בדוי) צריך לשבת בשמחה משפחתית עם הדוד המחייך שמגיע ונותן לו צ'פחה חברית מול כולם,
כולם צוחקים ונהנים, בזמן שהוא רץ להקיא באסלה, בזמן שהוא יושב מאובן בכיסא אבל אסור לו להוציא מילה

אני מדבר על עוד בדוי (כי תכלס מי רוצה אותם מול המסך, שיישארו בדויים ויפסיקו להפריע לנו) שהפסיק ללכת מזמן למקווה, למרות שזה המנהג שכולם נוהגים בקהילה
הוא נהפך להיות מוזר כזה, מהאנשים השקופים או לחלופין המוזרים האלה, כן המוזרים של השכונה. כי לך תסביר למישהו מה קרה לו במקווה במקום טבילה

לך תסביר למישהו שאותו מנהל בחיידר שהיה דמות לתפארת עדיין מופיע בחלומות שלו, עדיין נמצא שם עם הריח והזיעה שלא עוזבת

ולמה אתה צועק אדוני, בסה"כ נדחפתי עליך בטעות??
כי הטעות שלך החזירה אותי לאונס שלי!!!! אתה מוכן להקשיב לזה בכלל?? להאמין לזה??

נרצה או לא נרצה, תאמינו או לא,
זו המציאות שאני מכיר – באסה

ושלרגע לא נחשוב שזה בשוליים, זה אנשים מאוד מסוימים, זה קורה רק לאנשים עם בעיות נפשיות, זה סתם טרנד של הכפשות, זו מציאות שפוגשת אנשים טובים שלא היינו מאמינים

יש לי מטופלים בעלי תואר שלישי, ראש ישיבה, ר"מ בישיבה, תלמידים מוצלחים ונחשקים בשידוכים, אנשים רגילים שהולכים ביננו, אף פעם לא תראו עליהם, אף פעם לא תאמינו להם – כי הם אף פעם לא ידברו

הם לא ידברו ובצדק, כי אין מי שיאמין, וגם אם יאמינו להם, מיד הם יהפכו למוזרים, מוקצים ובעייתיים

אני מבין כמה זה קשה לעכל, כמה שזה נורא להאמין, כמה שזה מפחיד שמשהו גדול מתערער

אבל יותר מפחיד שזה ימשיך, כי אין לנו באמת מושג כמה מהחברים שלנו, הנשים שלנו, הילדים שלנו האנשים הכי חשובים בחיים שלנו מסתובבים עם פגיעות קשות

ככל שמעמדו של הפוגע רם יותר, כך פחות נשמע על זה

יש לי מטופלים שהנשים שלהן לא יודעות שהם נפגעו, הורים שלא מאמינים ולא חולמים שהילד שלהם מתייסר כלכך
ככה זה נראה מסיבה אחת – כי איך אפשר להאמין??

מודעות זה קשה – אבל לא לדעת קשה ומסוכן הרבה יותר

כשיודעים, זה לא אומר לחיות בפחד, להיפך זה אומר לחיות בביטחון, לא ביטחון באחרים, ביטחון בעצמי כי אני מודע, כי אני לא מקבל את הכל כמובן מאליו

כשאפשר לדבר, כשיש מי שמאמין, אנחנו כבר פחות נפחד שזה יקרה, כי חלילה אם זה יקרה, כולם ידעו – אז כנראה שזה פחות יקרה

אני מקווה יחד אתכם שאנחנו רואים פה מהפכה, מהפכה של קומץ א.נשים שלקחו על אחריות על חוסר האחריות החברתית שלנו

א.נשים שהרימו את עצמםן בכוחות על ועושים עבורנו את המהפכה שכבר מזמן היתה צריכה לקרות

אנשים שעוברים גהנום מול החברה, המשטרה, הרשתות החברתיות, ומה לא?
הם פה רק בשבילנו, רק בשביל הילדים, האחים, ההורים של כל אחד מאיתנו

כולנו צריכים בענווה לבקש סליחה שאפשרנו לחברה שלנו לחיות בשקר והסתרה ולומר תודה על זה שאותם נפגעים שאנחנו לא שמרנו עליהם, עכשיו באים ושומרים עלינו

תודה נחמה תאנה, דורית ועוד ועוד, בפנים גלויות או מוסתרות, בפוסטים קטנים וגדולים בצעקות מלב פצוע שלא תמיד קל לנו לשמוע

תודה שאתם לא מוותרים ומוותרות, תודה שהסכמתם למרות הסבל והכאב לקחת אחריות עלינו

אולי זה לא תמיד נאמר, ולא מורגש חזק מספיק, אבל אנחנו (א,נשים רבים מאוד) כבר מכירים בחסד הגדול שאםן עושים איתנו והדורות הבאים

אני מבין את הקושי הרב של תלמידים מכרים וקרובים, קשה להאמין לסיפור, זה נכון. תמיד זה קשה על אנשים מוכרים קרובים, זה אך יותר מערער.
אבל גם לכםן כדאי לדעת, אנחנו חיים במציאות קשה שיש בה כל כך הרבה נפגעים, התיקון הזה הוא גם בשבילכםן – המכחישים, דעו שבסוף המהפכה הזו תציל לכםן את הילדים.

כתב: avraham rakovsky. https://bit.ly/3EFwHgR

#פגיעה #רבנים #אמון

https://www.facebook.com/456665533226401/posts/478508674375420