פוסט מהלב. רק מהלב.
למען האמת וללא ציניות, לראשונה מזה זמן רב- משתפלות על לחיי דמעות.
עכשיו אני מתיר לעצמי למחות דמעות.
אחרי חתימת 3 שנים משמעותיות וכבדות משקל לעתיד שלי.
היום, סיימתי את לימודיי בישיבה ובמכללת "ברקאי" בטקס סיום שכל כולו עוצמה- סיום המקצוע, סיום תקופה סוערת וסוחפת, בדרך לגיוס לצה"ל.
אני מאוד נלהב ומתרגש, לא רק בשל התוצאה המיוחדת, אלא בעיקר בגלל הדרך.
לא אשכח את הפעם הראשונה בה פסעתי באזור הפסטורלי והרגוע של ישיבת ברקאי ברמת הגולן, בין השבילים הצבעוניים מעוטרי השושנים ואגם מים שופע ושוצף אשר זועק רק נשימה אל תוך.
הייתי אז בחור ישיבה חרדי, תם, נאיבי ובעיקר סקרן. לא יודע דבר על העולם.
הייתי תאב דעת.
לא הכרתי באמת את מורכבותו של העולם האכזר והטוב הזה, כן ידעתי שכאן שחים על העתיד. והעתיד הזה נצץ לי. מאוד.
אז, ביומי הראשון שם, בגיל 16, ניגש אילי ראש הישיבה הרב אברהם בורודיאנסקי אשר זיהה ששמתי את יהבי בכל מה שהמוסד הזה מציע, ואמר לי בחמימות ובאהבה משפט אשר נחקק ונחצב בראשי במהלך השנים האחרונות-
"כל מה שטוב- יש רק בך, לא באף אחד אחר, אני בטוח שאתה תצליח"
זו הייתה הפעם הראשונה בחיי שנאמר לי משפט כה עוצמתי.
אשר היווה אנטיתזה לחיי הילדות המורכבים ובחלקם הגדול, אף מאתגרים וקשים מאוד.
ואז, בתהליך, ארוך ומובחן, מידות כתפיי טפחו, יכולותיי הועצמו וחוזקו.
לא ידעתי אותיות אנגלית, לא ידעתי שנקודה זה כפול, מקצועות הליב"ה היו זרים לי- ובתוך 3 שנים, הנה אני,
הנני.
זו הייתה הפעם הראשונה שבה דמות בעולם הזה מסוככת מעל ראשי וכל מה שהיא משדרת, זו אמונה אמיתית ביכולות שלי ובמי שאני.
הדמות הזו והמוסד הזה, שגונן על האנדרלמוסיה והמבוקה שאחזה בנפשי לאחר שנים על גבי שנים שבהם אף אחד לא האמין בי, וכאוהל הנמתח במיוחד למידותיי שלי, הצמיחה אותי מעלה מעלה.
לא המוזיקה, לא העצים ולא הנוף לקחו אותי אל על. זה הייתי אני.
התמודדתי וניצבתי.
נאבקתי והתגוששתי.
האמנתי בעצמי. והגעתי עד הלום.
השתלבתי במשבצת של זה שיכול.
זה שמסוגל.
השלכתי הישר למגרסה את הפגיעות בילדות, את האלימות, את ההשפלות.
והנה, התקדמתי.
אני זוכר איך בכל שלב של לימודי המקצוע אמרתי זהו.
כאן אני עוצר, לא מסוגל יותר.
ארבע פעמים נכנסתי לחדרו של הרב אברהם ואמרתי לו "אני עוזב מחר"
ואז צצו להם המלאכים. אלו שדרשו ממני לא להרים ידיים.
לא לחדול מלנסות.
למסע הזה שותפים היו מלאכי הקודש, עטופים בטליתותיהם הצחורות והטהורות כשכל מה שרצו הם זה לחזות ביואלי מצטיין ופורח.
למסע הזה שותפים דמויות שבלבלו אותי לא מעט.
בלבלת אותי הרב אברהם.
היית בעבורי סתירה מוחלטת למפגש שלי עם הרוע הגלום בחיות אדם אשר ניסו לפגוע בי בילדות,
הייתם בעבורי היפוך מכריע למפגש שלי עם הדמויות שסירבו בתוקף לקבל אותי כמו שאני.
"יואלי" אמרת לי, "גם אם תעמוד מולי ותעשה את המעשה הכי מנוגד להשקפתי- אחבק ואוהב אותך, אחבק ואוהב אותך"
ועוד לא דיברתי על הנתינה.
בזכותכם, סובבתי שוב ושוב במטרה להאמין שאתם לא משקרים עליי, שבאמת קיימים אנשים כמותכם.
אנשים אשר בוחרים בטוב.
הסיום הזה קשה. טומן בתוכו מטען עמוס סיפורים, חוויות, קשיים והצלחות.
החיים הללו מאתגרים, אך לא יכולתי לבקש הכנה טובה יותר ממה שהוענק לי בברקאי – לקראת השלב הבא בחיי.
היום בצהריים, בסיומו של טקס הסיום, צררתי את חפציי כולם בתיק גב, הותרתי את מיטתי האהובה יתומה, נשמתי את האוויר המיוחד שברמת הגולן ונצרתי אותו בשקיק של זיכרון לשעת צורך אשר בטח תבוא בעתיד, ובעיקר- חיבקתי את חבריי, את הרבנים, את הצוות.
מעבר לכביש הפתלתל ניצבו צוות המוסד, כרבלו אותי בברכות של תקווה, הביטו בי, ונופפו לי לשלום.
"בהצלחה יואלי" אמרו בחיוך נוגה
כמה יפה ונאה הייתה התקופה הזו.
"הַחַיִּים וְהַמָּוֶת נָתַתִּי לְפָנֶיךָ, הַבְּרָכָה וְהַקְּלָלָה; וּבָחַרְתָּ, בַּחַיִּים-לְמַעַן תִּחְיֶה"
החיים והמוות עמדו למולי כהיצע חשוף ואכזרי בדוכן שוק עירוני.
פגשתי בחיים, ופגשתי במוות.
בחרתי בחיים!
תודה לך הרב אברהם על הליווי הלב וההתעקשות- מקרניך האוהבות רק אלמד לפרוח.
הרב נתנאל אוחנה על הדאגה והמסירות, תודה לעובד סוציאלי עמישב פלאי על ההקשבה והאהבה אשר חשתי אותה תמיד.
תודה מיוחדת למורי וחברי בצלאל כהן ורעייתו המדהימה והאוהבת Zipi Cohen – אשר היו כמשפחה של ממש בעבורי, ובכל רגע נתון היו שם בשבילי – עד הלום.
תודה שמעון טל ותמי טל אשר ביתכם וליבכם היה פתוח לי לרווחה.
לרב משה אויערבאך שקרבתו איליי רק עזרה לי, ולרב אלחנן באגד על השעות היפות שלנו. וכמובן לידידי משה פריגןשהיה זה שהכיר לי את המקום.
הדרן עלך מסכת ברקאי ♡
◀כתב: יואלי ברים. https://bit.ly/3Nz2AJc
#חינוך
https://www.facebook.com/1262665537085485/posts/5636430013042327/
