ארמון הנציב היא שכונה בדרום-מזרח ירושלים, ומתגוררים בה כ-15,500 תושבים. היא גובלת עם תלפיות וארנונה במערב ועם ג'בל מוכבר וצור באהר במזרח. היא קרויה כך משום שבתקופת המנדט הבריטי הייתה בה לשכתו של הנציב העליון. לאחר מלחמת ששת הימים, היא יושבה כחלק מתכנית שכונות הטבעת, שמטרתה הייתה לייצר רצף טריטוריאלי יהודי סביב מרכז העיר. השכונה ממוקמת על מורדותיו הדרומיים של הר אצל ועל כן היא נחשבת לנקודת תצפית טובה על העיר שמזמינה אליה הרבה מבקרים.
נקודות עניין מרכזיות בשכונה: טיילת ארמון הנציב, מערת תלפיות, מיצפתל, תחנת המשטרה "עוז".

ארנונה היא שכונה בדרום ירושלים, ומתגוררים בה כ-12,000 תושבים. היא גובלת עם אזור התעשייה תלפיות במזרח, קיבוץ רמת רחל בדרום, תלפיות בצפון וארמון הנציב וצור באהר במזרח. השכונה היא מהגבוהות בירושלים, ושוכנת על גבעה בקו פרשת המים בגובה 800 מ' מעל פני הים. מהשכונה תצפית על מדבר יהודה, ים המלח ונחל ארנון. השכונה נקראה על שם הילדה הראשונה שנולדה בה, ארנונה לוריא, בתו של בן ציון לוריא, תושב השכונה, שקרא את שמה על שם נחל ארנון שנשקף מחלון ביתו.

עד לשנות ה-90, היא הייתה פרבר אפרורי ומבודד יחסית, אולם כיום היא נחשבת לאחת השכונות היקרות והמבוקשות בעיר. רוב אוכלוסיית השכונה היא חילונית, אך מתגוררים בה גם מסורתיים ודתיים לאומיים. 

נקודות עניין מרכזיות בשכונה: השגרירות האמריקאית, קריית מוריה, בית ש"י עגנון.

בית הכרם היא שכונה במערב ירושלים, ומתגוררים בה כ-20,000 תושבים. היא גובלת בשכונת קריית משה בצפון, יער ירושלים במערב, גבעת מרדכי בדרום וגבעת רם במזרח. בית הכרם רבתי כוללת ארבע שכונות – בית הכרם, רמת בית הכרם, גבעת בית הכרם ויפה נוף. השכונה הינה בעלת אופי חילוני ונחשבת לשכונה יוקרתית ומבוקשת, בעלת אוכלוסיה ברמה סוציו-אקונומית גבוהה.  

נקודות עניין בשכונה: מכללת דוד ילין, יד שרה.

בקעה היא שכונה בדרום ירושלים, ומתגוררים בה כ-13,000 תושבים. היא גובלת בתלפיות בדרום, קטמון במערב, המושבה הגרמנית בצפון ואבו תור במזרח. בשכונה מתגוררים דתיים, חילוניים ומסורתיים לצד זה, ורבים מתושבי השכונה הינם ממוצא אנגלו-סקסי. בשכונה נמצא רחוב דרך בית לחם, שנחשב לעורק מסחרי ראשי. כמו כן, השכונה מכילה מספר בתי כנסת מזרמים שונים ביהדות ונחשבת לכר פורה ליוזמות של התחדשות יהודית. 

הגבעה הצרפתית היא שכונה בצפון-מזרח ירושלים, ומתגוררים בה כ-7,000 תושבים. היא גובלת עם שועפאט בצפון, גבעת המבתר במערב, הר הצופים בדרום ועיסאוויה במזרח. היא הוקמה בשנת 1971 כחלק מתכנית שכונות הבריח, שהוקמו על מנת לייצר רצף התיישבותי יהודי בין ירושלים המערבית להר הצופים. 

עקב היותה שכונה פריפריאלית, הגבעה הצרפתית נחשבת לשכונה שקטה. בשל הקרבה לקמפוס האוניברסיטה העברית בהר הצופים, מתגוררים בשכונה הרבה הסטודנטים ואנשי סגל האוניברסיטה. רוב אוכלוסיית השכונה הינה חילונית, אך עם השנים נכנסים אליה יותר ויותר חרדים, זאת בנוסף לדתיים ומסורתיים שמתגוררים בה ולכמה עשרות משפחות ערביות. 

נקודות עניין מרכזיות בשכונה: מלון דן.

השכונה מאכלסת 32,290 תושבים. היא ממוקמת בדרום מערב העיר במורדות הר גילה. היא הוקמה בשנת 1971 כאחת מחמשת שכונות הטבעת. שכונות שמטרתן הייתה יצירת רצף טריטוריאלי והעבת ההתיישבות היהודית בשטחים שצורפו לירושלים אחרי מלחמת ששת הימים. היא השכונה הגבוהה ביותר בירושלים ומגיעה ל857 מטרים מעל פני הים. 

לפי החוק הישראלי גילה נכללת בשטחי מדינת ישראל אולם לפי מדינות וארגונים שונים גילה נחשבת להתנחלות. שמה של גילה ניתן לה על שם עיר מקראית שמזוהה עם האזור. במהלך ההיסטוריה המקום היה מיישב כנראה בזכות המעיינות שנמצאים בו, ביניהם עין יעל ועין לבן המוכרים. במהלך השנים גילה הייתה ידוע כשכונה שקולטת עולים רבים ובאמת יש בא קהילות מגוונות עד היום. 

הר חוצבים הוא אינו שכונת מגורים אלא פארק תעשיית היי-טי בירושלים. אזור התעשייה נמצא בצפון מערב העיר והוא ממוקם על ההר עצמו. אזור התעשייה יוסד בתחילת שנות ה-70. 

אזור התעשייה ממוקם מצפון לרמת שלמה, ממערב לכביש בגין מדרום לקריית בלעד, עזרת תורה וקריית צאנז וממזרח לסנהדריה המורחבת. היוזמה להקמת הפארק כקריה לתעשיות עתידות מדע הייתה של האוניברסיטה העברית. כיום עם בין החברות הבולטות על ההר ניתן למצוא את: אינטל ישראל, מובילאיי, טבע ועוד.

השכונה מאכלסת כ-2690 תושבים והיא ממוקמת מצפון לשכונת רחביה, מצפון לשכונת קטמון, ממזרח לגן הפעמון וממערב למשכן הנשיא ולמוסדות התרבות שסביבו. השכונה הוקמה בשנות ה-20 של המאה ה-20 בעיקר על ידי תושבים ערבים-נוצרים אמידים. אחרי מלחמת העצמאות התושבים הערבים נטשו את בתיהם והתושבים היהודים התיישבו בשכונה. 

עד היום השכונה מתאפיינת ביוקרה מיוחדת, בין היתר בשל המוסדות שנבנו בסמוך לה, ביניהם: מעונו הרשמי ולשכתו של נשיא המדינה, האקדמיה הלאומית למדעים ומכון ואן ליר. בשנות ה-70 הוקם תאטרון ירושלים. 

גרים בשכונת לב העיר כמעט כ-13 אלף תושבים והיא בעצם איחוד של מספר תתי שכונות במרכז העיר. השכונה כולל את: מחנה יהודה, נחלת אחים, שבת צדק (שכונת הפחים), בית יעקב, אוהל משה, אבן ישראל, זכרון אחים, זכרון טוביה, זכרון יוסף, זכרון יעקב ומספר תתי שכונות חרדיות שנכללות בה: בתי ברוידא, בתי מונקטש, בתי מינסק, בתי ראנד וכנסת ישראל.

לכל אחת מתיי השכונות שמרכיבות את שכונת לב העיר סיפור מיוחד משלה אולם, רוב אותן תתי שכונות יוסדו לקראת סוף המאה ה-19 אחרי היציאה מהחומות. אחת השכונות, אוהל משה, אפילו נקראת על שם משה מונטיפיורי וכשהיא נוסדה היא הייתה השכונה הס"טית הראשונה. 

השכונה גובלת עם שכונת בקעה, קטמון, וטלביה ומתגוררים בה כ-3000 איש. 

השכונה הוקמה על ידי גרמנים בני כת הטמפלרים שבנו את השכונה בשנת 1873. הנה הייתה המושבה החמישית שנבנתה על ידי הטמפלרים באזור זה, מושבות נוספות נבנו בחיפה, ביפו ובגליל. בשנת 1948 לאחר המלחמה, התיישבו בשכונה בעיקר עולים חדשים. עם השנים הפכה השכונה לאזור מאוד מבוקש בגלל האופי הכפרי והציורי שלה. הרחוב הראשי בשכונה נקרא עמק רפאים על שם העמק המקראי, ולעיתים הוא גם נותן לשכונה עצמה את שמה. בעשור האחרון של המאה ה-20 נפתחו בשכונה בתי קפה רבים והיא קבלה אופי בוטיקי ומעט יותר צעיר.

מוסררה היא שכונה במרכז ירושלים, ומתגוררים בה כ-2,500 תושבים. היא גובלת בשכונות מאה שערים ומסעודיה בצפון, מגרש הרוסים וכיכר ספרא במערב, העיר העתיקה בדרום, ושדרות בר-לב במזרח. 

השכונה הוקמה על ידי ערבים תושבי העיר העתיקה בתקופת היציאה מהחומות. במלחמת העצמאות נכבש חציה של השכונה בידי צה"ל ואילו החצי השני נותר בידי הירדנים ונטמע בשכונות שסבבו אותו. מרבית בתי השכונה כיום נבנו לפני המלחמה. 

לאורך השנים סבלה השכונה מהזנחה קשה ותושביה היו במצב סוציו-אקונומי קשה. כך הפכה השכונה בשנת 1971 לאחד המרכזים העיקריים של תנועת "הפנתרים השחורים", אשר מחתה כנגד היחס ליהודים יוצאי ארצות האסלאם. ניתן למצוא כיום אזכורים שונים לתנועת המחאה ברחבי השכונה.

כיום, השכונה נמצאת בתפר בין השכונות הערביות ממזרח והיהודיות ממערב, ובין השכונות היהודיות-חרדיות מצפון והחילוניות ממערב. בשני העשורים האחרונים בחלק מהשכונה התיישבו יהודים חרדים רבים. כמו כן, כיום השכונה נמצאת בתהליך שיקום והיא מהווה מרכז תרבותי – נמצאים בה מוזיאונים רבים וכן בתי ספר למוסיקה ואומנות.

נקודות עניין מרכזיות בשכונה: בית הספר לאמנות "מוסררה", בית ספר "מעלה" לקולנוע, בית הספר למוזיקה מן המזרח, מוזיאון "על התפר", מוזיאון אסירי המחתרות, אכסניית נוטרדאם, כנסיית סנט פול, בית החולים הצרפתי סן לואי.

בשכונה מתגוררים כ-4330 תושבים והיא ממוקמת בדרום מערב ירושלים. היא גובלת מדרום ביער גילה, ממזרח בקטמונים, מצפון ברמת שרת, קריית יובל ועיר גנים, וממערבת בגבעת משואה. 

לפני 1948 הייתה השכונה כפר ערבי שנקרא אל-מאלחה, בשנות ה-50 אוכלסה השכונה על ידי עולים בעיקר מכורדיסטן וקצת מתוניסיה ומרוקו ומוניציפלית עדין נחשב לכפר ולא היה חלק מירושלים. גם כשהפך הכפר לשכונה, עדין נחשב למרוחק ונכשל. אחרי 1967 התחילו אנשים ממעמד גבוה יותר לגלות עניין באופי הכפרי והציורי של השכונה ועברו להתגורר בה. בשנות ה-90 החל שיפוץ מאסיבי בשכונה והוקמו אצטדיון טדי, פיס ארנה, היכל הכדורסל של ירושלים וקניון מלחה – אחד הקניונים הגדולים והמצליחים ביותר בישראל. בשנת 2005 נבנתה במלחה תחנת רכבת ויש בה כיום גם מסוף אוטובוסים גדול שמחובר לכל העיר.  

שכונת ממילא מוקמת במרכז ירושלים, בין שער יפו והכניסה לעיר העתיקה לבין מרכז העיר החדשה. ממילא ממוקמת כיום על קו התפר שבין מזרח למערב העיר. השכונה הוקמה תחילה כשכונת סוחרים יהודים וערבים בתחילת המאה ה-19 וזכתה לשגשוג. מקום השם כנראה מגיע מערבית – ما من الله. בין 1948 ל-1967 השכונה הייתה צמודה לשטח ההפקר בין ירדן לישראל ובשנים האלו נחשבה לשכונת מצוקה. 

לאחר 1967 הוחלט להרוס אותה ולבנות את השכונה מחדש עם חלוקה לאזורי מגורים, מסחר, משרדים ומלונאות. בניית השכונה מחדש היה אחד המיזמים היקרים והארוכים ביותר בעיר. מיזם הבניה נמשך שנים והיה מלווה בבעיות משפטיות ורק בעשור הראשון של המאה ה-21 נגמרה הבנייה ונפתח מתחם הבילוי לקהל הרחב. כיום הקרקעות בממילא נחשבות מבין הקרקעות היקרות ביותר בישראל. 

נחלאות היא שכונה במרכז ירושלים, ומתגוררים בה כ-12,000 תושבים. השכונה מורכבת מקובץ שכונות קטנות יותר אשר ברבות השנים התאחדו לשכונה אחת. היא גובלת בשערי חסד בדרום, גן סאקר וקריית הלאום במערב, מקור ברוך בצפון ומרכז העיר במזרח. 

השכונה הראשונה נוסדה בשנת 1875 על ידי חרדים תושבי העיר העתיקה, ולאחר מכן התווספו אליה שכונות רבות שתושביהן הגיעו גם כן מבין תושבי העיר העתיקה, ובהמשך מבין עולי ארצות האסלאם – כורדיסטן, תימן, טורקיה, סוריה ועוד. השכונות נבדלו ביניהן בעדה, זרם דתי, מצב כלכלי ועוד. השכונה התרחבה עד לממדיה הנוכחיים בין רחוב אגריפס ושוק מחנה יהודה ועד אחרי רחוב בצלאל. 

עם קום המדינה ובייחוד בגל העלייה הגדול של שנות החמישים, הגיעו לשכונה עולים רבים במצב סוציו-אקונומי נמוך אשר נאלצו להרחיב את הדירות בצורה בלתי חוקית על מנת להתמודד עם הצפיפות, מה שתרם להזנחה שהחלה להיות ניכרת בשכונה במשך עשרות השנים הבאות.

החל משנות השמונים והתשעים נעשים מאמצים להחיות את השכונה, דבר שהביא למעבר של צעירים וסטודנטים רבים אליה. כיום מתגוררים בשכונה רבים מבני תושביה המקוריים, יחד עם קהילות צעירים רבות, והיא נחשבת לאחד מהמרכזים הבולטים של החיים הצעירים בעיר.

עם זאת, נשמר צביונה המסורתי של השכונה ופועלים בה עשרות בתי כנסת ותיקים המשרתים את האוכלוסייה המקומית, וביניהם כמה מבתי הכנסת המפורסמים בירושלים, דוגמת ביה"כ "עדס" של קהילת יוצאי חלב, וביה"כ "בראשי" של קהילת יוצאי כורדיסטן. השכונה היא מרכז תיירותי ולא נדיר למצוא בה סיורים בין בתי כנסת, רחובות ובניינים היסטוריים.

שוק מחנה יהודה שנמצא בשכונה מזמין אליה מבקרים ותיירים רבים. 

נקודות עניין מרכזיות בשכונה: שוק מחנה יהודה.

סך הכל מתגוררים בשכונה כ-2000 תושבים והיא ממוקמת בדרום מערב ירושלים. לשכונה יש היסטוריה ארוכת שנים, ההתיישבות בה התחילה כבר בתקופה הכנענית. מהמאה ה-14 ועד למלחמת העצמאות השכונה הייתה בעצם כבר ערבי שננטש במלחמה. עד היום נשמר האופי הכפרי של השכונה בגלל העובדה שהיא מנותקת יחסית מהעיר ומוקפת הרים ויערות. 

בעין כרם שוכנים מספר מנזרים, כנסיות ואתרים נוצריים והיא נחשבת למקום מקודש לדת הנוצרית בהיותה מקום הולדתו של יוחנן המטביל לפי המסורות. אתרים אלו מושכים אליהם תיירים מחו"ל ואף מהארץ ובשכונה ניתן למצוא לא מעט בתי קפה ומסעדות, מה שהופך אותה במהלך השבוע ובעיקר בשבת לאחת השכונות הפעילות והמתוירות ביותר בירושלים.  

פסג זאב היא שכונה שממוקמת בצפון מזרח ירושלים. נכון ל-2021 שוכנים בה כ-43 אלף תושבים והיא אחת השכונות הגדולות בישראל. השכונה גובלת מצפון בנווה יעקב, מדרום במחנה הפליטים שועפאט, הכפר ענאתא והגבעה הצרפתית ממזרח בכביש 437 והכפר חיזמא וממערב בכביש 60 והשכונות שועפאט ובית חנינא.  

השכונה מחולקת לחמישה אזורים פנימיים והיא אחת משכונות הטבעת שהוקמו על מנת ליצור רצף טריטוריאלי ולעבות את ההתיישבות היהודית בשטחים שצורפו לירושלים אחרי מלחמת ששת הימים. השכונה נקראת כך על שם זאב ז'בוטינסקי. השכונה היא שכונה מעורבת שכוללת חילונים, דיים לאומיים וחרדים גם יחד. 

ממוקמת בדרום מרכז ירושלים. בקרב ירושלמיים מקובל לכנות אותה 'קטמון הישנה' כדי להבדיל אותה מרצף שכונות הקטמונים שנבנו בשנות ה-50 מדרום מערב לקטמון כשיכונים לעולים חדשים. השם 'קטמון הישנה' נועד להבדיל את קטמון הראשונה, ההיסטורית, שנבדלת מ'הקטמונים' מבחינה סוציו-אקונומית, גאוגרפית ואדריכלית. 

מנזר סן סימון תוחם את השכונה ממערב, טלביה וקריית שמואל תוחמות אותה מצפון, ממזרח המושבה הגרמנית והמושבה היוונית ומדרום-מערב שכונת קטמונים (או בשמה העברי גוננים). שני הרחובות המרכזיים בה הם רחוב רחל אמנו המחבר אותה לרחוב עמק רפאים ורחוב כובשי קטמון המחבר אותה אל רחוב הפלמ"ח שבצפון.

ישנן מספר גרסאות למקור השם קטמון, אך הרווחת מכולן כיום את מקור השם בצירוף "קאטו מונאסטירי" שפירושו ביוונית "סמוך (מתחת) למנזר", הכוונה למנזר סן סימון. מקור שמה העברי של השכונה גונן, שלא נקלט בקרב תושבי העיר, נגזר מהיותה שכונת ספר עד 1967, והתגוננותה מפני התקפות הירדנים.

האדמות של השכונה במקור היו שייכות לפטריארכיה היוונית אותודוקסית שבעקבות משבר כלכלי החלה בסוף המאה ה-19 למכור את השטחים, ובתחילת המאה ה-20 לערך השכונה נבנתה כשכונה ערבית. הבתים שנבנו היו מאוד מפוארים וברובם גרו משפחות ערביות-נוצריות. השכונה בתקופה זו הייתה בעלת אופי קוסמופוליטי.

במלחמת העצמאות התנהל קרב על השכונה ורבים מהתושבים עזבו את בתיהם. בתים רבים נבזזו בידי החיילים שהגיעו למקום. לאחר המלחמה אוכלסה השכונה על ידי יהודים, רבים מהם פליטי הרובע היהודי. מאז שנות ה-70 של המאה ה-20 התחילו לאכלס את השכונה עולים ממשפחות בעלות אמצעים, בעיקר מארה"ב, קנדה, בריטניה וצרפת. כך עלה ערך הבתים והשכונה הפכה לבורגנית יותר באופייה. בשכונה נמצא מוזיאון לאומנות האסלאם, המרכז הירושלמי לענייני ציבור ומדינה, מכון ליאו בק בירושלים ומספר קונסוליות.

ממוקמת בדרום מערב ירושלים ומכילה כ-22 אלף תושבים. השכונה נוסדה בשנת 1951, בשנת היובל של הקרן הקיימת לישראל, וכך היא קיבלה את שמה. 

השכונה גובלת מדרום עם שכונת בית וגן; ממזרח עם שכונת עין כרם ומעליה; ממזרח עם קריית הדסה, עין כרם, קריית מנחם ועיר גנים; ממערב עם בית וגן, רמת דניה, רמת שרת ומנחת מלחה; ומצפון עם גן החיות התנכ"י ועיר גנים א'. הרכס עצמו שעליו ממוקמת השכונה יושב בין הר הרצל לשכונת עין כרם וגובהו מגיע ל כ-810 מטרים מעל פני הים, מה שהופך את קריית יובל לאחת השכונות הגבוהות בירושלים.

בתחילת שנותיה נחשבה קריית יובל לשכונת עוני, ועם הקמתה של רמת דניה בשנת 1970, מי שידו הייתה משגת עבר לשכונה החדשה. בשנות ה-80 פונו אחרוני התושבים ממעברת קריית יובל. בעשור השני של המאה ה-21 התחילה עיריית ירושלים לקדם מספר פרויקטים של פינוי ובינוי בשכונה. לפי תוכניות אלו, אוכלוסיית השכונה שמונה כ-23 אלף תושבים, כמעט שתכפיל את עצמה ותגיע תוך שני עשורים ל-45 אלף תושבים. 

השכונה הייתה שכונת עליה והיא שינתה את אופייה פעמים רבות. כיום השכונה מתאפיינת בפערים סוציו-אקונומים גדולים בין תושבי השכונה. השכונה נחשבת לשכונה חילונית הכוללת שומרי מסורת. בשנים האחרונות חרדים מבית וגן ומשכונות נוספות עוברים להתגורר בשכונה יובל ומביאים לשינוי נוסף בצביונה. 

בשנת 2010 הוקמה בשכונה מכינה קדם צבאית – המכינה הירושלמית, בשיתוף של קהילת צעירים עם עמותת רוח חדשה. חניכי המכינה תורמים לקהילת השכונה בצורה משמעותית. בשכונה שוכן גן המפלצת המפורסם בכל ירושלים. 

קריית מנחם היא שכונה בדרום מערב ירושלים. היא הוקמה בשנת 1959 בשביל עולים חדשים ומפוני המעברה בקריית יובל. היא קרויה על מו של נשיא קק"ל בארצות הברית – מנחם ברסלר. קריית מנחם ועיר גנים מהוות יחיד גאוגרפית-אורבנית אחת המונה כ-13,700 תושבים. רוב רחובות השכונה קרויים על שם מדינות, בעיקר מאמריקה הלטינית, שהצביעו באום בכ"ט בנובמבר בעד הקמת מדינת ישראל. 

בדרום ובמזרח גובלת השכונה בשכונת עיר גנים (למעשה שתי השכונות מהוות יחידה אורבנית אחת), במערב בהר אורה ובמושב אורה, ואילו בצפון היא נושקת ליערות הרי ירושלים, המוסד כפר שלמא (הכפר השוודי) ושכונת קריית היובל. בסמוך לשכונה ממערב מעמיקים יובלים תלולים המתחברים לנחל שורק מצפון לבית החולים הדסה עין כרם, מה שמאפשר תצפית מרהיבה מהשכונה לאזור עין כרם, נחל שורק והסטף. קריית מנחם נחשבת לאחת השכונות הגבוהות ביותר בירושלים וגובהה מגיע ל כ-840 מטרים מעל פני הים.

בגלל מצבה הקשה של השכונה, בחרו מספר בני קיבוצים להקים בה את קיבוץ עירוני שיהפוך לקיבוץ העירוני הראשון. בשנת 1991, אחרי הכנות ממושכות, עברו בני הקיבוצים להתגורר בשכונה במתכונת של קיבוץ עירוני. הם החלו בפעולות לקידום ושיפור השכונה ועד היום הקיבוץ העירוני פעיל ומפעיל יוזמות חינוכיות וסביבתיות ברחבי השכונה.

רחביה היא שכונה במרכז ירושלים, ומתגוררים בה כ-7,000 תושבים. היא גובלת בשכונת נחלאות ושערי חסד בצפון, קריית שמואל וטלביה בדרום, ימין משה וחוצות היוצר במזרח וגבעת רם ונווה שאנן במערב. במרכזה חוצה אותה רחוב עזה, שנחשב לרחוב בעל חשיבות תחבורתית, מסחרית ותרבותית.

כיום אמנם מתגוררים בשכונה סטודנטים רבים, אך היא נחשבת עדיין לשכונה מבוגרת ושקטה (כ-20% מתושביה מעל גיל 65). בשכונה גרים זה לצד זה חילונים, דתיים, חרדים (בעיקר חרדים מודרניים) ומסורתיים. 

השכונה זכתה לתדמית יוקרתית ומעונבת משום שהייתה ביתם של אנשי רוח ופוליטיקה רבים לאורך השנים, אשר כונו "אצולת רחביה", וביניהם יצחק בן-צבי וזלמן שזר, משה שרת, ארתור רופין, מנחם אוסישקין, מרטין בובר, ישעיהו ליבוביץ, לאה גולדברג משה דיין, גולדה מאיר, וטדי קולק, וכיום בנימין נתניהו, ודן מרידור.

נקודות עניין מרכזיות בשכונה: בנייני המוסדות הלאומיים, היכל שלמה, בית הכנסת הגדול, הגימנסיה העברית, יד בן צבי. 

שמה המלא של השכונה הוא 'רמות אלון' אך בפני כולם היא ידועה בתור 'רמות'. היא ממוקמת בצפון מערב ירושלים ומכילה נכון לשנת 2017 50 אלף תושבים (ומאז כנראה שגדלה עוד). השכונה נקראת כך משום שנבנתה בסמוך לאתר נבי סמואל שזוהה עם העיר המקראית 'הרמה' שבנחלת שבט בנימין, מקום קבורתו של שמואל הנביא. השם אלון נוסף לשם השכונה לזכרו של יגאל אלון. שכונת רמות היא השכונה הגדולה ביותר בישראל מבחינת השטח שהיא משתרעת עליו והיא שוכנת על מספר גבעות מהן נשקף חלק מהעיר ירושלים. רמות היא אחת השכונות המאוכלסות ביותר בישראל והיא בסדר גודל של עיר בינונית. היא שכונה מעורבת של חרדים, דתיים וחילוניים והיא מחולקת לתתי שכונות שכל אחד בעל צביון שונה. 

השכונה נוסדה בשנת 1972 כאחת מחמשת שכונות הטבעת. שכונות הטבעת הוקמו על מנת ליצור רצף טריטוריאלי ולעבות את ההתיישבות היהודית בשטחים שצורפו לירושלים אחרי מלחמת ששת הימים.